איך נמנעים ממאבקי כוחות עם הילדים?

מאת: אורית רובין בן-חיים, פסיכולוגית

לקראת גיל שנתיים זה מתחיל. הילד החמוד שלנו מתחיל לגבש לעצמו דרך משלו. הוא רוצה לעשות יותר ויותר

דברים בעצמו, הוא דורש, הוא תובעני והוא כועס כשהוא לא מקבל את מה שהוא דורש. יש כאלה שמכנים את

הגיל הזה " גיל שנתיים האיום", אני מעדיפה לחשוב על הגיל הזה כעל גיל ההתבגרות הראשון - קפיצה

התפתחותית בכל התחומים: רגשית, קוגניטיבית, מוטורית-ביצועית המאפשרת לילד לשאוף למימוש עצמאותו

ונפרדותו מהוריו. אמנם בגיל שנתיים הביטוי של אלה הוא בשיא עוצמתו, אך בהתאם לכל מיני גורמים,

החתירה הזו לעצמאות ממשיכה לאורך כל הילדות בעוצמות משתנות, נשזרת ביחסים בינינו ההורים לילדים

שלנו, משפיעה עליהם ומעצבת אותם.

הרבה הורים מרגישים חסרי אונים במאבקי הכוחות מול הילדים שלהם. למה הוא לא מקשיב? למה הוא עושה

דווקא? איך גורמים לילדים להיענות לדרישות ההורים? להתייחס בכבוד?

למה אנחנו נקלעים למאבקי כוחות מול הילדים שלנו?

זה נראה פשוט. אנחנו רוצים שהם יתנהגו בדרך מסוימת, הם לא משתפים פעולה, מתנגדים ומוחים. כל צד

עומד על דעתו ואנחנו משתמשים בסמכות ההורית ובכוחנו כמבוגרים כדי לאלץ אותם להתנהג בדרכנו.

אז למה לא כל ההורים חווים את זה באותו אופן? למה עם כל ילד שלנו החוויה הזו שונה? למה לפעמים הורה

אחד נקלע ליותר מאבקים מהשני?

מסתבר שישנה השפעה גדולה מאוד של הטמפרמנט של הילד ושל טיב ההתאמה בינו לבין הטמפרמנט של ההורה

ואישיותו על איכות היחסים והקשר בין ההורה וילדו. לפעמים מה שעבד לנו עם ילד אחד, לא עובד עם השני.

לפעמים קל לנו יותר עם הילד שדומה לנו, קל לנו יותר להבין אותו, להזדהות איתו ולהתחשב בו, ועם הילד

ששונה מאיתנו קשה לנו יותר. לפעמים דווקא הדמיון ביני לבין ילדי מפריע ליחסים.

 

אז אני רוצה להעלות כמה נקודות שיעזרו לנו בחשיבה על העניין ועל ההתמודדות:

• צורך בשליטה - חשוב להבין שילדים רוצים לחוש שליטה בחייהם. הם רוצים להרגיש מסוגלים, הם רוצים

לבחור ולהחליט. חשוב מאוד לאפשר להם כמה שיותר חוויות שליטה בחיי היומיום, אשר יחזקו את תחושת

המסוגלות שלהם ואת הדימוי העצמי.

ילד שמקבל מספיק חופש בחירה והחלטה בחייו יצליח להיענות לדרישות הוריו מתוך רגש מחויבות והפנמה

ומבלי לחוש שנגזל ממנו החופש שלו. הוא יחוש פחות צורך להיאבק על מקומו, על כבודו ועל עצמאותו והוא

יצליח בקלות רבה יותר לשתף פעולה עם דרישות הוריו.

• עניין של כבוד - לא רק לנו חשוב הכבוד שלנו, גם לילדים. ילד שמרגיש מושפל ושכבודו נפגע במהלך ריב עם

הוריו, יתקשה מאוד להיענות להם.

נהלו את השיחה או הוויכוח עם הילד בלי לפגוע בכבודו, עשו זאת בפרטיות וללא קהל צופים, דברו אליו בנימוס

ובגובה העיניים, דברו אליו כפי שהייתם מדברים לאדם מבוגר אחר.

• כנסו לרגע לנעליים שלו - כשאתם מזהים התנגשות רצונות ביניכם, נסו לעצור לרגע ולהיכנס לנעליו של הילד.

גם אם נראה לכם שהוא עושה דווקא, נסו להבין מה הוא באמת רוצה, נסו לזהות את נקודת מבטו על הדברים,

מה חשוב לו ולמה, מה הוא מרגיש עכשיו. גם אם לא תצליחו במאה אחוז לעשות זאת ולא תדייקו בזיהוי

המוטיבציה שלו, עצם ההתכווננות שלכם כלפיו תעזור מאוד, תפחית את המתח, הילד יחוש את כוונתכם והוא

יתכוונן לכך חזרה.

• הראו לילדכם שאתם מבינים מה הוא רוצה - לאחר שנכנסתם לנעליו ורגע לפני שאתם מסרבים לו, הראו לו

שהבנתם מה הוא רוצה. הרבה ילדים פותחים במאבק כשהם חשים לא מובנים.

• הסבירו - הסבירו בקצרה בהתאם לגילו של הילד מה אי אפשר ולמה, אך בעיקר הדגישו את מה שכן אפשרי,

או מתי יתאפשר לעשות את שהוא מבקש.

• טון דיבור - שימו לב לטון הדיבור שלכם. גם אם בחרתם בטון אסרטיבי ונחוש כדי לעמוד בהתנגדות לילד,

אפשר בהחלט להפגין אהבה ורוך, תוך שינוי טון הדיבור ברגעים מסוימים, כדי להעביר את המסר שאתם בסך

הכל לצידו ולטובתו. שינוי הטון יכול לעשות פלאים בהרגעה ובהשגת שיתוף פעולה.

052-2299255

הוד השרון

אורית רובין בן-חיים

פסיכולוגית התפתחותית מומחית

  • Facebook Clean Grey