האם כדאי להעניש ילדים?
מאת: אורית רובין בן-חיים, פסיכולוגית התפתחותית מומחית

רוני בן 4 ואחיו יאיר בן 6 שוב רבים. יאיר כועס על רוני שנגע לו ללא רשות בזיבלונים שלו. הריב מתלקח במהירות ותוך רגע שני האחים מתגוששים על הרצפה והגדול בועט בצעיר בכל הכוח. אמא שרואה את הריב מזוית העין, ממהרת להתערב, מפרידה בין שני הנצים ושולחת כל אחד לחדרו, להרגע. אחרי 5 דקות הם שבים לסלון. חולפות עוד מספר דקות והם שוב מתגרים זה בזה והידיים נשלחות. אמא מכריזה: אם לא תפסיקו מייד לריב אין היום טלוויזיה! הם מתרחקים אחד מהשני, מתחננים לאמא שלא תממש את האיום, וכמו מגנט למתכת נמשכים שוב ונקלעים למריבה מחודשת. אמא צועקת עליהם בחוסר אונים, האחות התינוקת מתעוררת עצבנית מהשינה מההמולה בבית, ואמא מודיעה סופית: אין טלויזיה וגם קינוח לא תקבלו!

לא פעם אנחנו ההורים עומדים חסרי אונים מול התנהגותם של ילדינו. הם מתחצפים, מתייחסים לא יפה לאחיהם, לא מתחשבים, לא מכבדים, לא משתפים פעולה, מציקים, מרביצים ולפעמים נראה שהם פשוט "לא שמים עלינו", לא משנה איך אנחנו מגיבים, הם ממשיכים בשלהם.

האם כדאי להעניש? אם כן, איך להעניש? האם יש אלטרנטיבה?

בתיאוריות הלמידה מדברים על שתי תגובות אפשריות להתנהגותו של הילד: עונשים וחיזוקים. המקל והגזר. חיזוק פונה למעשה אל חצי הכוס המלאה, אל הטוב שעשה הילד ובו הילד מקבל מאיתנו משהו נעים וחיובי בתגובה על התנהגותו, תגובה שמעודדת אותו להמשיך באותה הדרך. זה יכול להיות חיבוק, מילה טובה, מחמאה או מתנה. עונש הולך על דרך השלילה ושם במרכז תשומת הלב את ההתנהגות הלא רצויה ובו הילד יזכה מאיתנו לתגובה שלילית בעקבות התנהגות שלילית במטרה להכחידה. הילד יימנע מההתנהגות כדי להמנע מהעונש המגיע בעקבותיה. עונש יכול להיות מכה, אמירה מעליבה, נזיפה, שלילת הנאה כלשהי כמו צפייה בטלויזיה, ישיבה בצד או בחדר אחר וכו'.

אז מה עדיף? איך כדאי להגיב? הנה כמה מחשבות שיש לי בנושא:

• איום בעונשים צריך להעשות בזהירות רבה. אל תאיימו בדבר שאינכם יכולים או רוצים לקיים. אל תענישו בדבר שמעניש בסופו של דבר אתכם או את בני המשפחה האחרים. למשל, כשאתם מאיימים בפני הילד שאם הוא לא יפסיק לזרוק חול על הילדה החמודה, תצטרכו ללכת הביתה מהפארק, חישבו האם באמת מתאים לכם לחזור הביתה עכשיו, והאם גם האחים האחרים צריכים להענש. אולי יש פתרון אחר?

• כדי שעונש או חיזוק יהיו אפקטיביים הם צריכים להיות משמעותיים עבור הילד. אם הם נראים משמעותיים עבורינו, אבל על הילד הם לא משפיעים, כנראה שלא בחרנו תגובה שמתאימה לילד שלנו.

• קל מאוד להסחף עם ילדים להתנהלות שגרתית רצופה איומים, נזיפות ועונשים. ייתכן ולא כל התנהגות חייבת לגרור תגובה מצידכם. ביחרו היטב את המקומות בהם אתם מתערבים, כדי שהיום שלכם עם הילדים שלכם לא יהפוך למריבה וענישה אחת גדולה. בסופו של יום אני ממליצה לבחון את היום שחלף ולהחליט מה היה לכם יותר עם הילד שלכם: נזיפות וגערות או מחמאות וחיבוקים. ודאו שהיחס הטוב והמחזק יעלה פי כמה על היחס השלילי מכם.

• שימוש מרובה בנזיפות, איומים ועונשים מפחית מאוד מיעילותם. הילד מפסיק לשמוע ולהתרגש מכם כשאתם משתמשים בכלי הזה לעיתים קרובות, הוא מפסיק להאמין לכם וממשיך בדרך שלו.

• אין טעם לדון עם הילדים על התנהגותם בעיצומו של ריב. העבירו את השיחה על כך לרגעים של נחת ורוגע, אחרי שהכעס חלף. כך לא תאמרו דברים שלא התכוונתם אליהם מתוך סערת רגשות והילד שלכם גם יוכל לשמוע אתכם ולהגיב, ולא רק להתגונן.

• המנעו ככל האפשר מענישה בפומבי מול אנשים, גם אם מדובר במשפחה קרובה או חברים. לפעמים אנחנו חשים צורך לנזוף בילד ולהוכיח אותו על התנהגותו מול אחרים, כדי להוכיח את הסמכות ההורית שלנו, אך נוכחות הקהל משפילה את הילד, מעליבה אותו ופעמים רבות גורמת רק להסלמה במצב כי הילד מנסה להשיג את כבודו האבוד בהתגוננות ותקיפה. קחו את הילד הצידה, אימרו לו את הדברים באופן אישי ומכבד.

• זה עניין של גישה אבל אני לא אוהבת עונשים מהסוג של "לא תראה טלויזיה", או "לא תקבל קינוח". עונש צריך להיות תוצאה הגיונית וישירה של המעשה של הילד. לא הקשבת לי כשביקשתי ממך לנעול נעליים, אז עכשיו תצא מהבית עם הנעליים ביד, יחף כדי שלא נאחר לגן. התחצפת אלי, אז עכשיו לא נעים לי להמשיך לדבר איתך ולעשות בשבילך דברים.

• ומה עם פינת הרגעות? פינת חשיבה? פסק זמן בחדר? דקה לכל שנה? מה אומר לכם, פשוט לא אוהבת את זה... לפעמים זה הכרחי כי אנחנו וכמובן הילדים מאוד סוערים, והזמן הזה בנפרד ובמנותק כן קוטע באחת את ההתרחשות הדרמטית, אבל בדרך כלל הילד לא ממש חושב על מעשיו. הוא אולי מעט נרגע, אבל התועלת שיפיק מהזמן הזה לבד היא זניחה ביחס לתועלת שאפשר להפיק מזמן הרגעות ביחד. גם המסר שעובר לילד הוא שונה.

בהוצאה לחדר אנחנו מעבירים מסר שאני לא יכול לסבול אותך כרגע, לא יכול להיות במחיצתך. וכשאנחנו מרגיעים באופן אקטיבי אנחנו מעבירים מסר חיובי יותר לילד: אנחנו איתך בכל מצב, גם כשאתה מתנהג יפה וגם כשלא, אחנו נעזור לך כשקשה לך.

• מותר להורים לכעוס, מותר להעניש, אבל שימו לב שהתגובה הרגשית שלכם אינה יצאה מכלל שליטה. אם אתם מרגישים שאיבדתם את זה, שאתם מגיבים באופן מוגזם, לא סביר, לא פרופורציונלי למה שהילד עשה, קחו נשימה, עיצרו הכל ונסו להרגע בטרם תגיבו.

• ישנה גישה שאומרת להתעלם מהתנהגות שלילית על מנת להכחידה. הילד לא זוכה בתשומת לב סביב עניין מסויים ולכן הוא יחדול ממנו. גם לזה אני לא ממש מתחברת. נורא קשה להתעלם! גם אם אנחנו כביכול לא מגיבים, אנחנו משדרים בכל מיני דרכים את מה שאנחנו באמת מרגישים כלפי ההתנהגות של הילד, וככה עובר מסר בעייתי ולא אותנטי לילד.

• לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו מענישים, אנחנו נוזפים וגוערים ונותנים יחס לא חיובי לילד שלנו כי הוא מתנהג בצורה לא מתאימה, ובכל זאת נראה שהוא רק ממשיך בכך יותר ויותר בתגובה. מסתבר שילדים מעוניינים ביחס ממהורים שלהם... כולנו מעדיפים כמובן יחס חיובי ומעריך, אך אם אין מספיק מזה, ילדים יעדיפו יחס שלילי מהוריהם על פני התעלמות.

• עונשים מראים לילד מה לא עושים אבל לא תמיד ברור מהם מה כן עושים ואיך כדאי לעשות. גם אם החלטתם להעניש את הילד, תדאגו גם להשלים את התמונה ולהסביר איך כדאי היה לפתור את הבעיה.

• מה הייתם מעדיפים? שהילד שלכם לא יעשה דבר מסויים מתוך הפנמה, הבנה והזדהות או מתוך פחד מעונש וציות לסמכות? עוד סיבה להפחית את השימוש בעונשים.

• החשש הכי גדול של ילדים כשההורים שלהם כועסים עליהם הוא שהם כבר לא אוהבים אותם. לילדים קשה הרבה פעמים להכיל ולתפוס את שני הקצוות המנוגדים של כעס גדול ואהבה כמתקיימים בעת ובעונה אחת, לכן חשוב להעביר להם את המסר, אפילו תוך כדי הכעס, שגם כשאמא כועסת, אמא אוהבת.

​

אז מה כן עושים?

• כשהילדים רבים - מתווכים ביניהם. לא שופטים מי צודק ומי לא צודק. לא נוקטים עמדה. מעודדים כל ילד לומר את הצד שלו. אם הילד צעיר אפשר לנסות לומר עבורו את מה שנראה לנו שהתרחש, מה הוא חש ומה הוא רוצה. לעודד אותם להתייחס למה שהשני אמר, להכנס לנעליו ולהבין את תחושותיו של האחר. עוזרים להם להגיע לפתרון הבעיה מבלי לתת אותה בעצמכם.

• כשהילדים סוערים קוטעים את הסיטואציה, מפרידים במקרה של אלימות ומשתדלים לקחת לפינה שקטה. יושבים לצד הילד בשקט עד שהוא נרגע. משתדלים לא לנזוף בו בזמן הזה. לאחר שהוא נרגע חייב להיות המשך בו הילד מסביר את התנהגותו או מתייחס אליה בדרך כלשהי. רצוי שיהיה המשך בו הילד יתייחס לאדם שהוא פגע בו. לא מספיק לבקש סליחה, אלא שתהיה התייחסות מצידו בהתאם לגילו והבעת כוונות. לא נחזור לשגרה לפני שיושלם התהליך הזה.

• אם חייבים להשתמש בעונשים נסו למצוא כאלה שקשורים להתנהגותו של הילד, תוצאה הגיונית וטבעית למעשה שלו.

• מדברים על הדברים באופן עקרוני במצבי רוגע, לא בעיצומו של ריב.