איך גורמים לילדים להקשיב?

מאת: אורית רובין בן-חיים, פסיכולוגית

אחת התלונות השכיחות של הורים לילדים מגיל 3-4 ועד לגיל ההתבגרות היא שהילדים פשוט לא מקשיבים.

הם שומעים היטב (כשמציעים להם קינוח למשל...) ופשוט מתעלמים מאתנו ומהבקשות שלנו חלק ניכר מהזמן.

והרי יש לנו לא מעט בקשות אליהם... אנחנו מפעילים אותם, מעירים להם, מזרזים אותם, מבקשים שיעשו כל

מיני דברים, שלא יעשו כל מיני דברים, שיעזרו, שישתפו פעולה... ואם חושבים על זה, חלק לא מבוטל

מהאינטראקציה איתם סובבת סביב זה. אז למה הם מתעלמים?

אתם בטח יכולים לדמיין את התחושה שמתעוררת כשמישהו מפריע לכם במעשיכם, מעיר לכם כל הזמן או מבקש מכם כל הזמן לעשות דברים. הוראות ובקשות תכופות מעוררות באופן אוטומטי אצל רובנו התנגדות, וכך גם אצל ילדים.

כולנו מחפשים אחר תחושת שליטה, חופש פעולה והחלטה, מנוחה וכשאלה נפגעים, נפגעת גם תחושת האוטונומיה והיחסים.

כשאנחנו מבקשים מהילד שלנו משהו הוא יכול לבחור להיענות לבקשתנו או לא להיענות. מחקרים מראים

שישנם שני סוגים עיקריים של היענות לדרישות הוריות: הראשונה מבניהם, אליה אנו שואפים כולנו, היא

"הענות מחויבת". זו הענות אשר מלווה ברגש מחויבות פנימי, מתוך הבנה, הפנמה והזדהות עם ההורה.

ההיענות מהסוג השני היא "הענות מצבית" אשר תלויה במידת השליטה של ההורה בסיטואציה. הענות מצבית

נעדרת מחויבות משמעותית מצד הילד, ותלויה בעיקר בכוחות שהפעיל ההורה באותו רגע, עד כמה הוא היה

משכנע, מאיים ובעל השפעה נקודתית.

סוג ההיענות מושפע ממצבור גורמים הקשורים בהורה, בילד וביחסים ביניהם. באופן כללי ניתן לומר כי ככל

שהילד גדל אנו מצפים ליותר הענות מחויבת מצדו, אך בגילאים הצעירים, הדרך בה ישלוט ההורה בסיטואציה,

יכולתו להיות יצירתי ומותאם לילד ולצרכיו, היא שתכריע כיצד הילד יגיב.

 

אז מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגביר את תחושת המחויבות הפנימית של הילד, כך שהוא ירצה להיענות

לבקשות שלנו ולא נצטרך "לשבת לו על הראש", לנדנד לו ולהיכנס איתו לעימותים?

שמים לב - בבואנו לבקש בקשה מהילד, להפעיל אותו, להורות לו לעשות משהו, שימו לב במה הוא עסוק

עכשיו, התייחסו למעשיו כרגע והתאימו את עיתוי הבקשה, תוך ניסיון להתחשב בו במידת האפשר. במצבים

בהם לא ניתן לחכות עם הבקשה, התייחסות למעשיו והבעת הבנה מצדכם לכך שלא מתאים לו ולא נוח לו עכשיו

להפסיק את מה שהוא עושה, תעביר לילד מסר שאתם מכבדים אותו ומנסים להתחשב בו כשזה אפשרי.

איזון עדין - חשוב למצוא את האיזון בין כמות הפניות השליליות שאנחנו מפנים אליהם )הערות, בקשות

שמפריעות להם, דרישות להפסיק משהו וכו'( לבין כמות הפניות החיוביות שאנחנו יוזמים. לעיתים קרובת מדי

אנחנו רואים על פניו של הילד כשאנחנו קוראים בשמו שהוא מצפה להערה. כשזה המצב, חשוב לקחת את זה

לתשומת לבנו, ולראות איך אנחנו יוזמים לאורך היום הרבה יותר אינטראקציות נעימות עם הילדים. המטרה

היא שכשאנחנו קוראים בשמו של הילד, לא יהיה לו ברור מה אנחנו רוצים ממנו.

מפסיקים לנדנד - כולם אומרים כל הזמן שצריך להגיד רק פעם אחת ואני מצטרפת לאמירה. אם לכם נמאס

לנדנד, כנראה שגם לילד שלכם נמאס שמנדנדים לו. מה שבטוח, זה לא עובד ולא גורם להם להקשיב ולשתף

פעולה.

העבירו לילד אחריות - אם אתם מתארגנים ליציאה מהבית והילד שלכם לא עושה את חלקו בהכנות: לא נועל

נעליים, לא מסתרק וכו', הסבירו לו שאם לא יישאר לו מספיק זמן הוא ייאלץ לצאת מהבית ללא נעליים או לא

מסורק. לא יקרה שום דבר אם פעם אחת הוא ינעל את הנעליים באוטו או אם היא תיקח את הגומייה לשיער

ביד, אבל סביר שזה מאוד ירשים את הילדים וילמד אותם לקחת אחריות על הדברים המצופים מהם.

יוצרים קשר פיזי - קראתם לילד פעם אחת ולא זכיתם לתגובה? אל תמשיכו לקרוא לו, אל תצעקו ממרחק,

גשו אליו, צרו קשר עין, מגע פיזי לא יזיק, ודברו אליו בנחת.

העבירו לילד את המסר שאתם מצפים לתגובה. מסר שאומר שאתם לא בהכרח מצפים לציות עיוור ומידי,

אלא לתגובה מכבדת. מותר לו לבדוק אתכם אם יש אפשרות לעשות את מה שביקשתם במועד אחר, או לא

לעשות, מותר לו להיות עייף, אך יש דרך לענות לכם. עודדו אותו לדבר ולהביע את התנגדותו במילים.

הענות כמראה ליחסים - התייחסו להיענותו של ילדכם או להתנגדותו כמראה ליחסים ביניכם. שיפור ביחסים

יביא בסבירות גבוהה לעלייה בהיענות של הילד.

052-2299255

הוד השרון

אורית רובין בן-חיים

פסיכולוגית התפתחותית מומחית

  • Facebook Clean Grey